בואו נחזור לרגעים היפים של הילדות ונגלה איך הכול התחיל.
מרקו: הילד שלימד אותנו מהי אהבה אמיתית
אם יש דמות אחת שגרמה לדור שלם להזיל דמעה, זו ללא ספק מרקו.
הסיפור שלו היה פשוט, אבל דווקא בגלל זה כל כך חזק.
ילד איטלקי קטן יוצא למסע ארוך בעקבות אמו, שהגיעה לארגנטינה כדי לעבוד ולעזור למשפחה. בדרך הוא פוגש אנשים טובים, מתמודד עם פחד, רעב, אכזבות ובדידות, אבל אף פעם לא שוקל לוותר.
כל צעד מקרב אותו אל המטרה שלו, גם כשהדרך נראית בלתי אפשרית.
מרקו לא היה גיבור עם חרב.
הוא לא נלחם במפלצות.
הוא לא הציל את העולם.
הוא פשוט אהב את אמא שלו יותר מכל דבר אחר.
ואולי דווקא בגלל זה התחברנו אליו כל כך.
ילד איטלקי שהגיע לארגנטינה, אבל האנימציה של הסיפור הגיעה בכלל מיפן.
במבט לאחור, אפשר להבין שהסיפור שלו לא היה רק על ילד שמחפש את אמו.
הוא היה סיפור על תקווה.
ועל האמונה שגם כשהכול נראה אבוד, תמיד שווה להמשיך עוד צעד אחד.
נילס הולגרסון: המסע שלימד אותנו להתבגר
אם גדלתם בישראל בשנות השמונים או התשעים, יש סיכוי טוב שאתם עדיין זוכרים את שיר הפתיחה של נילס הולגרסון. מספיקים כמה צלילים כדי להחזיר אותנו לאותם אחר צהריים, כשמיהרנו הביתה רק כדי להספיק לראות את הפרק הבא.
הסיפור התחיל בילד שובב שלא ממש אהב להקשיב. יום אחד הוא נענש בדרך יוצאת דופן והפך ליצור קטן בגודל של גמד. מאותו רגע הוא הצטרף ללהקת אווזי הבר ויצא למסע שחצה את נופיה המרהיבים של שוודיה.
אבל אם נחשוב על זה לרגע, המסע של נילס מעולם לא היה רק מסע גיאוגרפי.
בכל מקום שאליו הגיע הוא למד שיעור חדש. הוא למד לכבד את מי ששונה ממנו, לקחת אחריות על המעשים שלו ולהבין שאומץ אמיתי לא נמדד בכוח, אלא ביכולת להשתנות.
גם אנחנו עברנו את המסע הזה יחד איתו, מבלי שבכלל שמנו לב.
לא במקרה כל כך הרבה ישראלים היו בטוחים שמדובר בסדרה אירופאית. הסיפור מבוסס על אחד הספרים המפורסמים בשוודיה, הנופים אותנטיים והדמויות מרגישות כאילו נולדו שם.
מתברר שהאנימציה שהפכה את הסיפור הזה לחלק בלתי נשכח מהילדות שלנו נוצרה בכלל ביפן.
הדבורה מאיה: לגלות עולם דרך עיניים סקרניות
מאיה הייתה אולי הדמות הקטנה ביותר שפגשנו בדרך.
אבל הסקרנות שלה הייתה גדולה מכל העולם.
כל פרח, כל חרק וכל חבר חדש הפכו להרפתקה. דרך העיניים שלה גם אנחנו למדנו להסתכל אחרת על הטבע, על החברים שסביבנו ועל הדברים הקטנים שבדרך כלל חולפים לידנו.
לא היו כאן קרבות גדולים או רגעי מתח דרמטיים.
רק סיפורים טובים, דמויות חמות והרבה קסם.
לפעמים זה בדיוק כל מה שצריך.
אפילו עד היום, עשרות שנים אחרי, הדבורה מאיה היא אחת הדמויות הראשונות שעולות לישראלים רבים כשהם חושבים על סדרות הילדות שלהם.
באותם ימים לא עניין אותנו מאיפה הגיעה הדבורה מאיה. מבחינתנו זו פשוט הייתה עוד הרפתקה שאסור היה לפספס. רק כשגדלנו גילינו שהדבורה מאיה הייתה בכלל סדרת אנימציה יפנית..
(הדבורה מאיה אמנם שודרה בישראל עוד לפני מרקו ונילס, אבל מרקו ונילס ליוו אותנו לאורך שנים והפכו לחלק בלתי נפרד מהילדות של דור שלם.)
טאו טאו: הסדרה שלא רק ראינו, אלא גם הרגשנו
יש סדרות שאנחנו זוכרים בזכות העלילה.
יש סדרות שאנחנו זוכרים בזכות הדמויות.
ויש את טאו טאו.
מספיק לשמוע את שיר הפתיחה כדי שמשהו בפנים יחזור שנים אחורה. פתאום אנחנו שוב ילדים, יושבים מול הטלוויזיה ומחכים לעוד סיפור קטן של אמא פנדה.
טאו טאו לא היה גיבור שנלחם ברשעים.
הוא לא יצא להציל ממלכות.
בכל פרק הוא הכיר לנו עולם חדש, סיפר סיפור אחר והזכיר לנו, בלי להטיף ובלי להרים את הקול, כמה חשובים טוב לב, חברות, חמלה ואהבה לבעלי חיים.
רק היום, כשמסתכלים על הסדרה בעיניים בוגרות, מבינים עד כמה היא הייתה מיוחדת.
היא הצליחה ללמד ערכים, אבל מעולם לא הרגישה כמו שיעור.
וזו כנראה אחת הסיבות שהיא נשארה איתנו.
הסיפורים שנכנסו לנו ללב.
ואליהם הצטרפה מנגינת פתיחה בלתי נשכחת, שמספיקה כדי להחזיר דור שלם לילדות בתוך רגע.
ערי הזהב הנסתרות: ההרפתקה שגרמה לנו לחלום
היו סדרות שלימדו אותנו ערכים, והיו סדרות שלקחו אותנו למסע. ערי הזהב הנסתרות עשתה את שניהם.
אסטבן, זיה וטאו לקחו אותנו להרפתקה שחצתה יבשות, תרבויות ותעלומות עתיקות. בכל פרק הם התקרבו עוד צעד אל ערי הזהב האגדיות, ובדרך לימדו אותנו שאומץ, חברות וסקרנות יכולים לקחת אותנו רחוק יותר ממה שדמיינו.
הסדרה הייתה תוצאה של שיתוף פעולה צרפתי יפני, וכמו רבות מהסדרות שעליהן גדלנו, היא הוכיחה לנו דבר אחד פשוט.
הרבה לפני שידענו מהי אנימה, כבר התאהבנו בה.
איך בכלל נראתה האנימה שהתאהבנו בה?
כשאנחנו חושבים היום על אנימה, יש כמה דברים שקופצים מיד לראש.
העיניים הגדולות.
הבעות הפנים המוגזמות.
התגובות הדרמטיות.
והיכולת להפוך אפילו רגע קטן למשהו שמרגיש ענק.
אלה היו חלק מהסגנון שהפך את האנימציה היפנית לכל כך מזוהה.
אבל כשהיינו ילדים, לא חשבנו על הסגנון.
לא ידענו לזהות עיצוב יפני, לא הכרנו את המושג אנימה ולא ניסינו להבין מאיפה הגיעו הסדרות שראינו.
פשוט ראינו דמויות שהרגישו לנו שונות, מצחיקות, מרגשות ולפעמים קצת מוגזמות.
ורק שנים אחר כך התחלנו להבין שכל הדברים האלה היו חלק מהשפה החזותית של האנימה שהכרנו הרבה לפני שידענו לקרוא לה בשם.
תקופה חדשה, גיבורים חדשים
אם הסדרות הראשונות שליוו אותנו לימדו אותנו על משפחה, חברות ותקווה, כבר בשנות השמונים אפשר היה לראות שהמסך מתחיל להשתנות.
הגיבורים נעשו חזקים יותר.
הקרבות הפכו גדולים יותר.
והסיפורים התחילו להכניס למסך יותר אקשן, יותר מדע בדיוני ויותר דמיון.
אחת הדוגמאות הבולטות לכך הייתה מקרון 1.
מקרון 1: הסדרה שהסתירה סוד
מקרון 1 הייתה אחת מסדרות האקשן הזכורות ביותר של שנות השמונים.
מבחינתנו זו הייתה פשוט סדרה עם רובוטים ענקיים, קרבות מרשימים וגיבורים שנלחמו כדי להציל את האנושות.
אבל מאחורי הקלעים הסתתר סיפור מעניין לא פחות.
הגרסה ששודרה במערב לא הייתה סדרת אנימה אחת, אלא שילוב של שתי סדרות יפניות שונות שחוברו יחד לעלילה חדשה.
כילדים, כמובן, לא ידענו את כל זה.
ודווקא הסיפור שמאחורי הקלעים מזכיר לנו עד כמה האנימה כבר הייתה קרובה אלינו, הרבה לפני שרובנו בכלל ידענו מהיכן היא מגיעה.
הקטקטים: גיבורים קטנים עם דמיון גדול
אבל עדיין היו סדרות ששמרו על התמימות של סדרות הילדות.
לפני שכוחות מיוחדים ומתקפות אנרגיה מילאו את המסך, הייתה חבורה קטנה של גיבורים שהוכיחה שלא צריך להיות ענק כדי לצאת להרפתקה.
הקטקטים אולי היו קטנים בגודל, אבל כל פרק שלהם הרגיש כמו עולם שלם. הם פגשו חברים חדשים, התמודדו עם אתגרים והזכירו לנו שהאומץ לא נמדד בכוח, אלא ברצון לעשות את הדבר הנכון.
הם שמרו על התמימות של סדרות הילדות, אבל כבר הכניסו יותר קצב, יותר הומור ויותר הרפתקאות.
כנראה שבדיוק בגלל זה כל כך הרבה אנשים עדיין נהנים להיזכר בהם .
שאלתיאל קוואק: הברווז ההולנדי שהגיע מיפן
שאלתיאל קוואק היה הולנדי, אבל הסדרה שהכרנו נולדה ביפן.
הברווז הצהוב עם האופי הטוב הפך לאחת הדמויות הזכורות של ילדות ישראלית בתחילת שנות התשעים. הוא יצא להרפתקאות, פגש דמויות שונות והתמודד עם לא מעט מצבים, אבל מאחורי הסיפורים הקלילים הסתתרו גם נושאים קצת יותר רציניים.
שאלתיאל קוואק היה הרבה יותר מסיפור על ברווז.
הסדרה דיברה על חברות, על טוב לב, על אחריות ועל הדרך שבה אנחנו מתייחסים לאנשים שסביבנו.
וכמו עם מרקו, נילס ורבות מהסדרות האחרות שגדלנו עליהן, גם כאן רובנו בכלל לא חשבנו מאיפה הגיעה האנימציה.
מבחינתנו זה פשוט היה שאלתיאל.
ברווז הולנדי שהפך לחלק מהילדות שלנו, בלי שנדע שהסיפור שלו קיבל חיים על המסך באמצעות אנימציה יפנית.
החתולים הסמוראים: האנימה שהעזה להשתולל
ואז הגיעו שלושה חתולים ששברו את כל הכללים.
החתולים הסמוראים היו מצחיקים, קולניים, משוגעים ובעיקר בלתי צפויים. כל פרק היה עמוס בקרבות, המצאות, בדיחות ודמויות צבעוניות, בקצב שלא הכרנו קודם.
פשוט נהנינו.
הסדרה נוצרה ביפן, בעוד שהגרסה ששודרה במערב שונתה כמעט לחלוטין, עם דיאלוגים חדשים, בדיחות אחרות ואווירה שונה.
אולי בגלל זה כל כך הרבה אנשים היו בטוחים במשך שנים שמדובר בכלל בסדרה אמריקאית.
אבל דבר אחד בטוח.
החתולים הסמוראים הוכיחו לנו שאנימה יכולה להיות משוגעת, מצחיקה ומלאת אקשן, וכל זה בלי לאבד את הקסם שלה.
דרגון בול: הסדרה ששינתה את חוקי המשחק
אם יש רגע אחד שבו האנימה הפכה מתופעה שקטה לשם שכל ילד בישראל הכיר, זה הרגע שבו גוקו הופיע על המסך.
עד אז כבר צפינו באנימה במשך שנים.
אבל דרגון בול הייתה משהו אחר.
הקרבות היו גדולים יותר.
היריבים היו חזקים יותר.
וכל פרק גרם לנו לספור את הימים עד לפרק הבא.
למחרת בבית הספר כולם דיברו על אותו הקרב.
מי חזק יותר, גוקו או וג'יטה?
מתי הוא יהפוך לסופר סאייה?
ומתי כבר יגיע הפרק הבא?
אבל אם יש משהו שבאמת הפך את גוקו לדמות כל כך אהובה, זו לא רק העוצמה שלו.
זו הייתה הדרך שלו.
בכל פעם שניצח יריב חזק, הופיע יריב חזק אפילו יותר.
במקום לחשוש מהאתגר הבא, הוא חיפש אותו.
הוא התאמן בלי סוף, המשיך להשתפר ולא הפסיק לדחוף את עצמו קדימה.
זו אולי אחת הסיבות שדורות שלמים התחברו אליו.
מעבר לקרבות הגדולים, הייתה גם האמונה שתמיד אפשר להיות טוב יותר ממה שהיינו אתמול.
אבל עבור ישראלים רבים, זו הייתה הסדרה שפתחה את הדלת לעולם האנימה והפכה אותה לחלק בלתי נפרד מהתרבות שלנו.
פוקימון: המסע שכל ילד רצה לצאת אליו
אחרי הקרבות של גוקו הגיע עולם אחר לגמרי.
עולם שבו החלום הגדול ביותר היה להפוך למאמן הפוקימונים הטוב ביותר.
אש קצ'אם, פיקאצ'ו והחברים שלהם הפכו במהירות לחלק מהילדות של מיליוני ילדים.
פתאום כל אחד ידע איזה פוקימון הוא היה בוחר.
איזה צוות היה בונה.
ואיזה תג כבר היה משיג.
וכמו רבות מהסדרות שהזכרנו קודם, גם פוקימון הייתה הרבה יותר מקרבות.
היא הייתה סיפור על חברות, מסע, התמדה ועל הרצון להשתפר בכל יום מחדש.
אולי בגלל זה היא הצליחה לכבוש ילדים שפגשו את עולם האנימה המודרנית בפעם הראשונה.
דיג'ימון: לא רק מפלצות, אלא גם התבגרות
במשך שנים השוו את דיג'ימון לפוקימון.
אבל מי שצפה בשתיהן יודע שמדובר בשתי חוויות שונות לחלוטין.
דיג'ימון הביאה איתה סיפור שהתמקד גם בפחדים, באחריות, באובדן ובהקרבה, והראתה שגם ילדים יכולים להתמודד עם מצבים מורכבים.
גם היצורים הדיגיטליים לא היו רק שותפים לקרב.
הם היו חברים אמיתיים, שהיו מוכנים להילחם ולהקריב את עצמם למען מי שעמד לצידם.
ובישראל, כמו במדינות רבות אחרות, הילדים התחלקו לשני מחנות.
היו אלה שנשבעו שפוקימון היא הסדרה שהם הכי אוהבים.
ומולם עמדו מעריצי דיג'ימון, שמצאו בה חוויה שונה וסיפור שנגע בהם בדרך אחרת.
מצחיק לחשוב שגם היום, שנים אחרי, הוויכוח הזה עדיין ממשיך.
ובזמן שאנחנו התווכחנו אם גוקו חזק יותר מווג'יטה, ואם פיקאצ'ו טוב יותר מאגומון, עולם האנימה כבר הכין לנו שני גיבורים חדשים....
ביפן כבר נולדו שני גיבורים חדשים.
אחד חלם להפוך להוקאגה.
השני חלם להפוך למלך הפיראטים.
והם עמדו לשנות את עולם האנימה פעם נוספת.
נארוטו: הדרך הארוכה אל החלום
אם גוקו לימד אותנו לשאוף להיות חזקים יותר, נארוטו הזכיר לנו שלפעמים הקרב הגדול ביותר הוא על המקום שלנו בעולם.
בתחילת הסדרה הוא היה הילד שאיש לא באמת האמין בו. הוא גדל בתחושת בדידות, חיפש הכרה ועשה כמעט הכול כדי שיראו אותו.
אבל עמוק בפנים היה לו חלום אחד.
להפוך להוקאגה.
לא כדי להיות חזק מכולם.
אלא כדי שכולם יכירו בו, יכבדו אותו ויראו מי הוא באמת.
בכל פעם שנפל, הוא קם.
בכל פעם שנכשל, הוא התאמן.
ובכל פעם שאמרו לו שזה בלתי אפשרי, הוא מצא דרך להוכיח אחרת.
אולי דווקא בגלל זה נארוטו הצליחה לגעת בכל כך הרבה אנשים בעולם.
מאחורי הקרבות המרשימים הסתתר סיפור על התמדה, חברות, כאב והאמונה שאף פעם לא מאוחר לשנות את הגורל שלך.
וואן פיס: כשכל דמות יוצאת להגשים חלום
אם מרקו יצא למסע כדי למצוא את אמו, לופי יצא למסע כדי להגשים חלום.
במבט ראשון וואן פיס נראית כמו סדרה על פיראטים שמחפשים אוצר אגדי.
אבל מי שנשאר לצפות מגלה מהר מאוד שהאוצר הוא רק נקודת היעד.
הדרך היא הסיבה האמיתית שבגללה מיליוני מעריצים מחכים לפרק הבא.
לופי חולם להפוך למלך הפיראטים.
זורו נשבע להפוך לסייף החזק בעולם.
נאמי רוצה למפות את העולם.
סאנג'י מחפש את אול בלו.
צ'ופר חולם להיות רופא שיוכל לרפא כל מחלה.
רובין מחפשת את ההיסטוריה האמיתית של העולם.
ואוסופ רוצה להפוך ללוחם אמיץ שיצדיק את השם שהשאיר אחריו אביו.
לכל אחד מהם יש חלום.
אבל לכל אחד מהם יש גם עבר.
אודה, יוצר הסדרה, מקדיש זמן גם לדמויות שמופיעות לזמן קצר בלבד. כמעט לכל דמות יש סיפור רקע, חלום, כאב או רגע שמסביר למה היא הפכה למי שהיא.
זו אחת הסיבות שוואן פיס מצליחה לרגש גם אחרי 26 שנים.
דווקא סיפורי הרקע של הדמויות הם אלו שגורמים לנו להרגיש שאנחנו מכירים את האנשים שמאחוריהן.
גם היום יש מיליוני מעריצים ברחבי העולם שעדיין מחכים בקוצר רוח לכל פרק חדש.
כי וואן פיס היא הרבה יותר מסיפור על פיראטים.
היא סיפור על אנשים שמסרבים לוותר על החלומות שלהם.
מחברת המוות: כשהאנימה שינתה כיוון
ואז הגיעה סדרה שהוכיחה שעולם האנימה יכול להפתיע גם את מי שחשב שכבר ראה הכול.
בלי לוחמים.
בלי כדורי אנרגיה.
בלי פיראטים.
רק תלמיד תיכון אחד שמוצא מחברת מסתורית, ומגלה שכל שם שייכתב בה יוביל למותו של האדם.
מכאן מתחיל אחד ממשחקי המוחות המרתקים ביותר שנראו על המסך.
העימות בין לייט יאגאמי לבין L לא התבסס על כוח פיזי.
הוא התבסס על חשיבה, תכנון, פסיכולוגיה והיכולת להיות תמיד צעד אחד לפני היריב.
הסדרה גם העלתה שאלות שלא הייתה להן תשובה פשוטה.
מהו צדק?
האם מטרה טובה יכולה להצדיק כל אמצעי?
ומי באמת מחליט מה נכון ומה לא?
עבור רבים, זו הייתה הפעם הראשונה שבה הבינו שאנימה יכולה להיות הרבה יותר מקרבות והרפתקאות.
היא יכולה להיות גם מותחן פסיכולוגי שלא נותן לך להוריד את העיניים מהמסך.
מתקפת הטיטאנים: כשהאנימה גרמה לעולם לחשוב
אם מחברת המוות פתחה דלת חדשה, מתקפת הטיטאנים פתחה שער ענק.
במבט ראשון זו נראית סדרה על בני אדם שנלחמים בענקים.
אבל ככל שהעלילה מתקדמת, מתברר שהטיטאנים הם רק חלק קטן מהסיפור.
הסדרה עוסקת בחופש, במלחמה, בפחד, בשנאה, באפליה, בנקמה ובמחיר שמשלמים כשמעגל האלימות לא נפסק.
לא במקרה היא הפכה לאחת הסדרות המדוברות ביותר בעולם.
היא עוררה אינספור דיונים ופרשנויות, ולא רק בקרב מעריצי אנימה.
יותר מזה, עבור לא מעט אנשים זו הייתה הסדרה שפתחה בפניהם את עולם האנימה המודרנית והוכיחה שאפשר להתאהב בו גם בלי להיות חובב אנימה ותיק.
היא הצליחה למשוך גם צופים שמעולם לא נתנו הזדמנות לסדרות יפניות, והפכה לתופעה עולמית.
וזה אולי ההישג הגדול ביותר שלה.
היא לא רק גרמה לנו לשאול מה יקרה בפרק הבא.
היא גרמה לנו לחשוב גם הרבה אחרי שהפרק הסתיים.
אחרי כל השנים האלה היה נדמה שכבר ראינו הכול.
אבל האנימה עדיין לא אמרה את המילה האחרונה.
דור חדש של יוצרים הגיע, עם אנימציה שלא נראתה כמותה, דמויות חדשות וסיפורים שהצליחו לרגש גם את מי שגדל על מרקו, נילס וגוקו.
והמסע שלנו עדיין ממשיך.
דימון סלייר: כשהאנימה הגיעה לרמה חדשה
אם לפני עשרים שנה מישהו היה אומר לנו שכך תיראה אנימציה, כנראה שלא היינו מאמינים לו.
דימון סלייר לא המציאה את סיפור הגיבור שיוצא להילחם ברוע.
היא פשוט סיפרה אותו בצורה כל כך יפה, שכל העולם עצר להסתכל.
כל קרב נראה כמו ציור שזז.
כל תנועה מרגישה מדויקת.
דווקא בתוך כל היופי הזה מסתתר הסיפור האמיתי.
טנג'ירו לא יצא למסע כדי להיות הלוחם החזק בעולם.
הוא יצא להציל את אחותו.
אם חושבים על זה לרגע, גם אחרי עשרות שנים, האנימה עדיין חוזרת לאותם נושאים שפגשנו אצל מרקו.
משפחה.
אהבה.
תקווה.
והנכונות לעשות הכול בשביל האנשים היקרים לנו.
אולי הטכנולוגיה השתנתה.
אבל הלב של האנימה נשאר בדיוק אותו לב.
ג'וג'וטסו קאיזן: העתיד כבר כאן
אם דרגון בול הגדירה דור אחד, נארוטו דור אחר, ווואן פיס ממשיכה לרגש מיליוני מעריצים כבר שנים, ג'וג'וטסו קאיזן היא אחת הסדרות שמגדירות את הדור הנוכחי.
היא משלבת קרבות יוצאי דופן, דמויות בלתי נשכחות ועלילה שלא מפחדת לקחת סיכונים.
יוג'י איטאדורי, גוג'ו סאטורו וסוקונה הפכו בזמן קצר לשמות שכל חובב אנימה מכיר.
אבל גם כאן, מאחורי הקרבות והכוחות, מסתתר אותו רעיון שפגשנו לאורך כל המסע הזה.
בסופו של דבר, גם כשהכוחות הופכים גדולים יותר, מה שגורם לנו להתחבר לדמויות הוא דווקא מה שהופך אותן לאנושיות.
אולי זו הסיבה שגם אחרי יותר מארבעים שנה, האנימה ממשיכה לחדש, לרגש ולהפתיע דור אחרי דור.
אז מתי בעצם התאהבנו באנימה?
אולי בעצם כל המאמר הזה ניסה לענות על שאלה אחת פשוטה.
מתי באמת התאהבנו באנימה?
האם זה קרה כשגוקו הפך לסופר סאייה?
כשנארוטו נשבע להפוך להוקאגה?
או כשלופי יצא לים בפעם הראשונה?
כנראה שזה קרה הרבה קודם.
כשישבנו מול הטלוויזיה וחיכינו שנילס ימשיך במסע שלו.
כשקיווינו שמרקו ימצא סוף סוף את אמא שלו.
כששרנו את שיר הפתיחה של טאו טאו.
כשצחקנו עם החתולים הסמוראים.
או כשניסינו לבצע קאמאהמאה בפעם הראשונה.
לכל אחת מהדמויות שפגשנו בדרך הייתה מטרה אחרת.
מרקו חיפש את אמו.
נילס חיפש את עצמו.
גוקו רצה להתחזק.
נארוטו רצה שיאמינו בו.
לופי יצא להגשים חלום.
טנג'ירו נלחם להציל את אחותו.
החלומות היו שונים.
המסעות היו שונים.
אבל כולם לימדו אותנו בדיוק את אותו הדבר.
לא לוותר.
אולי בזמן שקראתם את המאמר הזה נזכרתם בעוד סדרה שלא הזכרנו.
אולי בעוד דמות שליוותה את הילדות שלכם.
וזה בסדר.
אי אפשר להכניס עשרות שנים של זיכרונות למאמר אחד.
אבל אם הצלחנו לגרום לכם לעצור לרגע, לחייך, ואולי אפילו לזמזם שיר פתיחה שכבר שנים לא שמעתם...
כנראה שהצלחנו להחזיר אתכם לרגעי הילדות.
כי בסופו של דבר, זה מעולם לא היה רק מאמר על אנימה.
זה היה מאמר על דור שלם שגדל בלי לדעת שהוא מתאהב באנימה.
ומסתבר שלא אנחנו מצאנו את האנימה.
היא מצאה אותנו הרבה לפני שידענו בכלל איך קוראים לה.
